pieter

An electric conductor from Israel
Israel 21c

Gisele Ben-Dor: The desire to conduct grew in me naturally.Internationally renowned conductor Gisele Ben-Dor may have been born in Uruguay, but her heart is in Israel.

Ben-Dor, 49, the Israeli musical director of the Santa Barbara Symphony is among the tiny group of female orchestra conductors in the world – only eight percent of all conductors – and is one of the four women in the United States who conduct symphony orchestras.

She has led, among others, the New York Philharmonic, London Symphony , London Philharmonic Orchestras, the English Chamber Orchestra, the BBC/Wales orchestra, Los Angeles Philharmonic , Boston Pops, New World Symphony, Helsinki Philharmonic, the Houston Symphony, and, of course, the Israel Philharmonic and Israel Chamber Orchestra.

As music director and conductor of the Santa Barbara Symphony, she has made her mark as a strong advocate of undiscovered musical gems and new music, and improving the artistic quality and visibility of the orchestra. Despite her busy schedule, Israel is part of her itinerary twice a year – whether or not she has professional bookings there.

“My entire family is here – my parents, bothers and sisters,” she told the Hebrew daily Yediot Aharonot during a recent visit home. “Twice a year, for work-related reasons or not, I come here. There is nothing like Israel.”

She spoke in the midst of a rehearsal for a very special concert designed to cultivate young talent in Israel – polishing young musicians by giving them the opportunity to play in orchestra under top-class conductors.

Born and raised in Montevideo, Uruguay of Polish parents, Ben-Dor took up the piano at the age of four. At 12, she fell in love with the idea of conducting, organizing her young musical friends.

“The desire to conduct grew in me naturally. I started to conduct the school orchestra,” she said. “Maybe it comes from love of teaching. It’s not for nothing that a conductor is called Maestro. Today I think I was born to it. Conducting is in my nature.”

“I had no idea it could be a profession or that I would someday be doing this as a living. I had no role models. I didn’t even know this was called conducting. It was completely instinctive. It’s like a kid playing with blocks. He or she doesn’t understand that one day they’ll be an engineer,” she told the LA Times.

A passionate Zionist at 17, Ben-Dor left Uruguay by herself for Israel, followed two months later by the rest of her family. In Israel she kept studying music and conducting, and would sneak in to watch the Philharmonic and peek at Zubin Mehta?s legendary conducting.

She went back to Uruguay to finish high school, but moved to Israel with her family in 1973. Committed to learning the conductor’s art, she studied at the Tel Aviv Academy of Music and at Yale School of Music, where she received a master’s degree in orchestra conducting in 1982.
Things fell into place with a debut with the Israel Philharmonic in 1983 and the advocacy of Leonard Bernstein, who recognized her talent and brought her to the Tanglewood Young Artists Orchestra to hone her skills, launching her international career. Her ability to move easily around the international music scene is helped by the fact that she speaks Spanish, English, French, Italian, German and Hebrew.

Neither the skepticism regarding woman conductors from traditionalists – nor the need to balance family and career has ever stood in her way. It was a memorable moment, when was nine months pregnant, Ben-Dor made her conducting debut with the Israel Philharmonic in Stravinsky’s “The Rite of Spring,” which she jokingly retitled ‘The Rite of Offspring.’

In Santa Barbara, in 2000, when she led the New Year’s Eve pops concert for the millennium, she put her young son 8-year-old Gabriel on stage, guiding the orchestra in “It’s a Small World” and “Do Re Mi.”

She enjoys her visits home to Israel where she trains and encourages young and Israeli talent, as well as the opportunity she has had to conduct the Israeli Philharmonic. “I always feel at home there. It is an amazing orchestra that is world class, not just because of the flawless musicianship, but because of the great heart with which they play. You see that they love music. There are musicians who forget why they play. They only think about work conditions and pay. They forget how lucky they are and what a gift it is to be a musician.”

She never forgets it, no matter to what lofty heights her career may climb or how much praise is lavished on her. She also never forgets her roots. In addition to classical influences growing up, she was exposed to and played Latin American folk music, the music of the Andes, of Mexico, and the Caribbean.

As a result, she has been instrumental in bringing the music of her native Latin America to the fore, and Fanfare magazine called her “one of the best things that has ever happened to the music of the southern hemisphere.”

She has been a great promotor of Silvestre Revueltas, one of Mexico’s most prestigious composers, and other Latin artists. In 1997, Ben-Dor recorded the works, and in January, orchestrated the first recording of “Amerindia” from Brazilian composer Heitor Villa-Lobos. She has also recorded the works of Argentina’s Alberto Ginastera with the London Symphony Orchestra and the Israel Chamber Orchestra.

Ben-Dor told the Associated Press that she has the satisfaction of bringing composers like Ginastera “to the fore and making an impression on people that classical music is no about old, dead white men in powdered wigs. Their time is coming.”

She says that she sees “so much richness and beauty created by these relatively unknown and unrecognized composers with the reputation of being from the so-called Third World,” she said after a recent TV interview. “How I look for composers who have created, in their musical language, the essence of their people, but through pure historical, political, economical facts, they have been ignored.”

Naxos

Gisèle Ben-Dor has won worldwide acclaim as guest conductor with major orchestras and as Music Director of the Santa Barbara Symphony, becoming Conductor Laureate in 2006. Uruguayan by birth and upbringing, she is a particularly persuasive champion of Latin American composers (Ginastera, Revueltas, Villa-Lobos, Piazzolla, Bacalov). Internationally, she has most recently led the Rotterdam Philharmonic, Bern Symphony, Jerusalem Symphony, Seoul Philharmonic, Boston Pro-Arte Chamber Orchestra, and the national orchestras of Brazil, Chile and Costa Rica. She has led the New York Philharmonic, London Symphony, BBC/Wales, Los Angeles Philharmonic, Boston Pops, New World Symphony, Israel Philharmonic, Israel Chamber Orchestra, Helsinki Philharmonic, Houston Symphony and Orchestre de la Suisse Romande among many others. As assistant to Kurt Masur at the New York Philharmonic, she led the orchestra on two last minute calls, including a highly acclaimed program of Mahler and Beethoven, without the benefit of rehearsals. She also led the orchestra in New York’s Central Park before an estimated audience of 100,000 and at the British Festival. Her major performances of Ginastera’s music have included a unanimously acclaimed new production and European première of his last opera, Beatrix Cenci (Grand Théâtre de Genève) and Turbae ad Passionem Gregorianam in Madrid. Upcoming new recordings of Ginastera’s music feature Plácido Domingo (excerpts from his first opera Don Rodrigo); earlier recordings include Ginastera’s complete ballets Estancia and Panambí (Naxos), and The Soul of Tango (world premières by Piazzolla and Bacalov). Elected by the musicians, she is also Conductor Emerita of Boston’s Pro-Arte Chamber Orchestra. Recognized by Leonard Bernstein, they shared the stage at Tanglewood and at the Schleswig-Holstein Music Festival. Winner of the Bartók Prize of Hungarian Television, she made her conducting début with the Israel Philharmonic in Stravinsky’s The Rite of Spring, televised by the BBC/London throughout Europe. She studied at the Rubin Academy of Music in Tel-Aviv and at the Yale School of Music.

Ha’aretz
By Hagai Hitron

Chicago Sinfonietta celebrates Dia de los Muertos, classically
By Kristina Puga

For the third consecutive year, the Chicago Sinfonietta celebrates Day of the Dead (Dia de los Muertos) with its annual concert, which features works that celebrate our brief, but beautiful, life by Latin American and Spanish composers.

World-renowned Uruguayan guest conductor Gisele Ben-Dor, considered an expert in Latin American music, leads the orchestra — first in Chicago at the Harris Theater on November 1 at 7:30pm, followed by a performance in Naperville at Wentz Concert Hall on November 2 at 8pm. More than 1,500 people are expected to attend.

“We’ve been planning this for two years,” says Ben-Dor about the special Dia de los Muertos program. “Everything takes a lot of planning — a lot of detail for the sake of the audience…It will be a lot of fun.”

She says she gave the program a lot of consideration so she could provide the audience with music they might not have heard, including Mexican composers Arturo Márquez and José Pablo Moncayo.

“It’s a balance of some well-known music and less known,” says the Yale School of Music graduate, who has been conducting all over the world for nearly 30 years. “It’s a concert that’s very audience friendly.”

Even though Ben-Dor was born and raised in Uruguay, she now considers herself an American and resides in Bergen County, NJ, after having spent 12 years in Santa Barbara, Calif. She says she enjoys the idea of Dia de los Muertos because of its emotional context.

“It’s more connected with real people,” she says regarding the holiday, comparing it with Halloween.

She says the soloist won’t be able to make it, because of the effects of Hurricane Sandy, but she was able to find a very exciting piece to play in its place — a suite by an Argentine composer, Alberto Ginastera.

“‘Estancia’ — very lively rhythmic music for the most part, which shows life at a ranch in Argentina — cowboy life,” says Ben-Dor. “It’s one of the examples of Dia de los Muertos — you remember the fact they’re dead, but also as people who had a good time in this life.”

For Ben-Dor, conducting has always been spontaneously natural, and she says she knew since as early as 12 years old that was her calling in life. She says what she loves most is the ability to completely forget about yourself when giving a good performance.

“You’re there giving direction,” she says. “You have to communicate. You become the music that you’re conducting, and that is a trip. It’s an activity that absorbs you completely. It’s a magic carpet in my case.”

And she’s glad she made it to Chicago just in time.

“I left 24 hours before the storm,” says Ben-Dor, who got there just in time for rehearsal. “It’s really really luck. It’s a little like Dia de los Muertos. For a lot of people it’s a terrible thing, but for a lot of people it’s ‘look what I avoided’ — two sides of the same coin.”

Piedra Libre
By Jana Beris

La Directora de orquesta Gisele (Buka) Ben Dor:
“Uno tiene que estar obsesionado. No alcanza el talento, no alcanza el estudio”
Esta destacada y sobresaliente uruguaya nos cuenta de su profesión y su periplo por las principales orquestas del mundo

Con motivo del 75º Aniversario de la NCI (Nueva Congregación Israelita de Uruguay), ha sido invitada a dirigir en un concierto la destacada Directora de Orquesta nacida en Uruguay Gisele Ben Dor (Buka de nacimiento), reconocida mundialmente. Gisele estudió en Israel y se especializó en Estados Unidos, donde ha hecho su carrera. Ha sido directora invitada en orquestas de Estados Unidos, Francia, Inglaterra, Israel, Japón, Australia, Holanda, Brasil y Chile, entre otros países.
Ben Dor es considerada una de las principales embajadoras de la producción musical latinoamericana, en especial de la obra de Ginastera, Revueltas y Villa-Lobos. Precisamente en 2004 y junto a la hija de Ginastera, creó el “Tango and Malambo Festival” (http://www.tangofestival.net/), diez días de verdadera celebración de estos géneros y estableció una fundación llamada The Ben-Dor Music Discovery Project: Celebrating the Art Music of Latin America (El Proyecto Ben-Dor para el Descubrimiento de la Música: Celebrando la música artística de Latinoamérica).
Piedra Libre: Gisele, llegas a una de tus casas, Uruguay, donde naciste… sos también israelí, además de ciudadana norteamericana. ¿Cómo te sentís más cómoda que te presenten?
Gisele Ben Dor: Soy en efecto tanto uruguaya como israelí y como estadounidense. Pero al mismo tiempo te diría que los músicos son muy cosmopolitas. También los judíos lo son, así que no es nada extraño que un músico tenga diversas nacionalidades. Yo vine de Uruguay a Israel por sionismo. Años después me fui a Estados Unidos por la música, porque quería ser Directora de orquesta y allí tenía mejor oportunidad.
PL: ¿Cómo empezaste tu camino en la música? Tengo entendido que lo primero fue el coro de la escuela “Ivriá”…
GBD: Empecé a dirigir a los 12 años en la N.C.I. Era un grupo que yo había formado de seis chicas, y nos llamábamos “Las Yejeifot” (Las Descalzas, porque actuábamos sin zapatos…esas idiosincrasias de los adolescentes). Luego empecé a trabajar también en la escuela “Ivriá”. Cuando me fui me dieron un trofeo de agradecimiento por la labor de enseñanza. Recuerdo que me pagaban y yo era casi una niña trabajando en una cosa que adoraba, en la misma escuela en la que yo estudiaba, y mi papá me permitía gastar el dinero en lo que yo quisiera. Claro que no era un salario despampanante, pero de todos modos, para mí, era un tesoro. O sea que son cosas que recuerdo con mucho cariño de aquella época. Empecé a trabajar profesionalmente ya en aquella época, pero recién más tarde, por supuesto, empecé a estudiar Dirección de Orquesta. Entonces estudié en la Academia de Tel Aviv y también en Jerusalem. Pero los estudios más profundos los hice en Estados Unidos. Realmente me he entrenado allá.
PL: ¿En tu actividad qué lugar juega lo innato, la pasión por una profesión y qué rol tiene en el éxito el estudio profesional y ordenado? Debe haber una complementación y ninguno debe servir solo quizás ¿No?
GBD: Pienso que sí. Siempre hay historias de talentos naturales que se desarrollaron en forma casi completamente autodidacta pero la mayoría han tenido mentores, maestros. El hecho que su genio fuera tan grande que superara en forma tan astronómica lo que aprendían de los maestros, no significa que hicieron toda su trayectoria sin instrucción alguna. Yo creo que el talento es imprescindible, hay que nacer con eso, es algo que no se puede construir o crear. Hay que tener oído musical y yo tengo el talento del oído, siempre lo tuve, y para un músico es imprescindible. Claro que luego lo desarrollé, por la experiencia. Yo soy autodidacta en algunas cosas, pero desde el principio tenía maestra de piano, de armonía, contrapunto, luego estudié en la universidad. Pero lo más importante es que uno tiene que estar obsesionado. No alcanza el talento, no alcanza el estudio. Uno tiene que tener una obsesión, que uno no se imagina haciendo otra cosa, que no es que uno dice “podría trabajar aquí o allá”. Creo que para el artista no existe eso. Pensar en hacer otra cosa sería como morirse. Sería un sacrificio casi como una derrota.
Los amores y gustos artísticos
PL: Gisele, has hecho distintos tipos de música, has dirigido festivales de tango y malambo, música clásica: ¿Qué es lo que más te gusta?
GBD: Yo tengo un gusto muy ecléctico. A mí me gusta todo lo que tiene expresión, color y ritmo, música de raíces auténticas. Pero hay combinaciones originales que uno no se las imagina intuitivamente. Por ejemplo: yo trabajé mucho en Helsinki, y en las tiendas de discos, hay una sección de tangos -que les gusta mucho- ¡en finlandés! Es como samba en chino ¿No? Es interesante y misterioso cómo sociedades tan distintas pueden encontrar denominadores comunes en el arte.
PL: ¿En qué estás ahora, algún nuevo proyecto?
GBD: Creo que la noticia más interesante es que estoy yendo a dirigir a lugares en los que nunca había estado, por ejemplo en algunos países asiáticos. Empecé a dirigir en Asia -mis primeras visitas al continente- , ya dos veces seguidas en Corea del Sur, luego en Taiwán y Hong Kong. Estoy haciendo cosas que cuando estaba dirigiendo en forma permanente orquestas fijas, no tenía posibilidad de hacerlo. Estuve también de jueza de competencias internacionales de directores de orquesta, lo cual siempre es un gran honor. Lo he hecho en México, en la competencia “Eduardo Mata” y también en el jurado de Directores Jóvenes de la Fundación Cultural América-Israel .También estuve sacando discos nuevos y tengo otros planeados, uno de ellos con Plácido Domingo.
PL: Gisele, se suele decir que la música es un lenguaje universal ¿Eso realmente es así cuando la llevas o la interpretas en mundos y sociedades tan diferentes de la realidad en la que tú vives, en las que has vivido?
GBD: Claro…hay muchas cosas que aprender ya sea simplemente por educación y para adaptarse en lo personal a la gente. Pero desde el punto de vista profesional, las orquestas funcionan de la misma forma en todos lados. Lo único que cambia son las costumbres del lugar y la mentalidad de la orquesta. Pero profesionalmente, el proceso es exactamente el mismo.
Una nueva etapa
PL: ¿Tenés sueños pendientes por cumplir en tu trabajo? ¿Algún lugar en el que te gustaría dirigir? ¿Alguna obra especial?
GBD: Durante más de 20 años, trabajé con tres orquestas distintas en forma constante. Y ahora estoy abriendo mundo, estoy viendo cosas, he estado disfrutando de estos últimos tiempos en los que he estado dirigiendo digamos como “freelance”. Pero me gustaría otra vez dedicarme a una orquesta en particular porque es algo distinto, un poco como un matrimonio. Además, por supuesto, hay países en los que no he estado y tengo mucha curiosidad de visitar. Me pregunto si algún día dirigiré en algún país árabe.
PL: Paralelamente a tu carrera, sigue avanzando la vida familiar.
GBD: Claro, y una buena noticia personal es que se casó mi hijo, hace ya un año y medio, y hace menos de un mes me convertí en abuelita de Noah Moshe Ben-Dor Setzen, mi primer nietito. Estoy chocha, me cuesta hablar de otra cosa.
PL: Tu familia te acompaña en tu música ¿verdad?
GBD: Absolutamente. Ya ha pasado que hice volar a los chicos por un fin de semana a Londres o a Ginebra, para un concierto. El mayor, en un ensayo en la universidad, en Harvard, tenía que escribir quiénes eran sus héroes, y él puso: mis padres. “Mi papá es hijo de sobrevivientes de Auschwitz”- explicó. “Éxito, para mi abuelo, fue que al final, tuvo una casa y que pudo mandar a su hijo a la universidad. Para mi papá, Eli Ben-Dor, el éxito fue que terminó ingeniería, que hizo business y le fue bien. A cada generación le fue mejor. Eso es lo que yo quiero. Y mi mamá, Gisele Ben-Dor, es Directora de orquesta y mi papá la siguió por todos lados para que ella pudiera estudiar y trabajar. Criaron a los hijos juntos y la familia está intacta. Como mujer directora ha tenido que superar prejuicios y ha hecho muchos sacrificios….hace música latinoamericana, algo que en la música clásica no ha sido suficientemente desarrollado. Y esos son mis héroes”… Yo estoy muy orgullosa de mis hijos también. El mayor se acaba de recibir Magna Cum Laude en las facultades de Derecho y de Economía de la Universidad de Harvard, y el menor está estudiando neurología en la Universidad de Stamford.
PL: Y condujiste embarazada de nueve meses…
GBD: Si, con la Filarmónica de Israel…Yo andaba por acá en el verano, cinco meses antes de dar a luz y me encontré con mi maestro de la Academia Rubin en la calle, en Tel Aviv. Me dijo que justo iba a haber un gran programa con Zubin Mehta y la BBC de Londres, que lo iban a transmitir por toda Europa y si me gustaría estar. Dije que sí, ¿cómo no? Me mira y me dice: pero estás esperando ¿no? Ya se me notaba un poco. Le dije que sí, y que le pregunten al Maestro, a Mehta, si le molestaría, porque yo ya iba a estar por dar a luz. Le preguntaron a Zubin y él dijo: “si a ella no le molesta ¿por qué tiene que molestarme a mí?” Y ese fue mi primer concierto ante una orquesta profesional y un gran público, fue un lindo evento, y a la gente le encantó. El auditorio Mann estaba lleno, algo totalmente extraordinario. Poco después tuve a Roí y empecé entonces de a poco. Luego, cuando ya estaba también Gabriel, lo llevaba a todos lados en una canastita. Las abuelas me ayudaban muchísimo, así no tenía que dejarlos en manos extrañas, viajaban conmigo por todos lados para ayudarme con los chiquitos.
Uruguay y el hogar personal
PL: ¿Qué te dejó Uruguay?
GBD: Siempre hay una nostalgia…como si fuera un paraíso perdido. La familia, es clave. La educación: el nivel era altísimo. Los padres tenían mucha influencia, a los maestros se los respetaba enormemente. Y todo gratuito. Y el humor uruguayo… yo nunca me río con lágrimas, de una forma que casi me duele, como cuando siento el humor “en uruguayo”. Es que crecí con eso. Siempre estoy muy orgullosa del Uruguay.
PL: Y tu casa, el hogar de tus padres… ¿Qué te dió?
GBD: Mi papá tuvo mucha influencia en mí. Es una persona que empezó de cero, de la nada, trabajó, ayudó a toda la familia, generosísimo y brillante. Era contador público, quizás hubiera preferido que yo haga Ciencias Económicas, pero era muy abierto y yo decidí ser directora de orquesta, lo aceptó. Mi mamá siempre estuvo mucho con las cosas femeninas. Lee mucho, e hizo mucha labor con la Wizo Latinoamericana en Israel. Era el modelo de tradición y de buen gusto. Ahora lo cuida mucho a mi papá. Viven los dos en Israel, donde también están mis tres hermanos. Tuve los dos modelos, el éxito personal y la carrera y el equilibrio de la vida familiar, que es tan importante.
PL: Hermosa descripción Gisele. Te deseo que disfrutes tu familia que veo te da orgullo, tu carrera, todo lo tuyo, hasta los 120. Muchísimas gracias por esta entrevista, por tu tiempo y tu paciencia.
GBD: Muchas gracias a vos.
Mujer directora
PL: No hay muchas mujeres Directoras de orquesta ¿verdad?
GBD: Muy pocas. Es una profesión de pantalones, que visualmente proyecta el dominio, el estar en control de un grupo de personas.
PL: ¿Tuviste problemas?
GBD: A veces, sí, pero muy poco relativamente. Si uno por cualquier razón les da a los músicos la impresión de que no está preparado – aun siendo una impresión arbitraria o caprichosa-, lo comen vivo. Se cae del pedestal, no lo respetan y ya no hay forma de trabajar. Pero por suerte, a mí, nunca me ha pasado. Pero me ha sucedido a veces que me hablan de forma irrespetuosa y entonces yo también contesto. Aprendí a contestar de forma elocuente.
PL: ¿Te parece muy “judío” ser Directora de Orquesta?
GBD: Como mujer no. No lo diría…Yo empecé mi carrera musical con la música judía paralela a la música clásica. Yo no puedo separar en mi vida la dirección y el hecho que tengo tanto contacto con Israel y la identidad judía. En mi vida, eso va paralelo. Acordate que crecí desde la tierna infancia entre la Ivriá y la NCI, con abuelos paternos ortodoxos y padres sionistas.
PL: Distintas partes de tu ser, pero juntas…
GBD: Exactamente. E igualmente legítimas. Creo que hasta ahora he podido manejar las cosas sin tener que sacrificar nada que es fundamental, lo cual incluye también a mi familia.

Sinfonica Magazine

‘Maestro’ with noteworthy differences
By Ori J. Lenkinski

Sinfonica Magazine

Music has no boundaries
By Yossi Shiffman

ג`יזל בן דור תמונת יחסי ציבור ג`יזל בן דור (תמונת יחסי ציבור)

מאת: יוסי שיפמן אין חומות למוזיקה

הגאוצ’ו הוא הגיבור של הבלט ‘אסטנסיה’ מאת אלברטו חינסטרה, שהעולם מציין את יום הולדתו המאה. הסיפור הקשה שלו הוא סיפור המאבק של דרום אמריקה לעצמאות מספרד – החיים בערבות הארגנטיניות, העימותים עם האינדיאנים, בני משפחה שנעלמו יחד עם כל בני הכפר. כילידת אורוגוואי, אני חלק מדור שלם שגדל על המוזיקה הזאת.”

רגע לפני הבכורה החגיגית ליצירתו של חינסטרה, המנצחת ג’יזל בן דור מדברת על הקשר שלה למלחין הלאומי של דרום אמריקה

הליך גירושין מתיש

השבוע תנצח ג’יזל בן דור על המוזיקה לבלט “אסטנסיה” של אלברטו חינסטרה בתזמורת הקאמרית הישראלית. “זה הנוסח המלא, שלדעתי לא הושמע ולא נוגן קודם בישראל”, אומרת בן דור, מעט לפני חזרת העבודה עם הזמרים וירג’יניה טולה מארגנטינה ואכילס מצ’אדו מוונצואלה. “כשאני על הבמה, אני שקועה רק במוזיקה. זה המקום הטוב ביותר. ביתר הזמן הראש עסוק בתהליך ארוך ומורכב של גירושין שלא מגיע לסיומו. אני, שקוראת פרטיטורות בדרכים לקראת קונצרט ועוד קונצרט, עסוקה כעת בקריאה של טקסטים של עורכי הדין שלי ושל אבי ילדַי.”

בפרסומים כתוב שאת מנצחת מארצות הברית? ג’יזל בן דור (צילום: מירי שמיר)

“רשמית אני אזרחית אמריקנית, יש מספר רישום, הצבעתי לקלינטון כמובן. אבל בשנים האחרונות אני בעיקר בארץ. שכרתי כאן דירה ואני עושה את רוב זמני כאן, למעט נסיעה חודשית לארה”ב למפגשים עם עורכי הדין.”

ג’יזל בן דור עלתה ארצה מאורוגוואי כנערה בת 17. “הגעתי לכאן עם שתי מזוודות ועם רצון למלא את משאת הנפש הציונית. פשוט כך. גדלתי בבית ציוני. הייתי החלוצה, הראשונה במשפחה. אחרי הגיעה כל משפחתי – שתי אחיותיי, אחי והורי, ומאז כולם כאן.”

למה השם בשרשרת שלך הוא גאולה? “כי זה השם שלי בעברית לפי הסבא. אני יודעת שכולם חושבים על ג’יזל או גיזלה כאיילה, אבל זה נכתב אחרת.”

את המוזיקאית היחידה במשפחה? “כן אבל שלוש אחיותיי עוסקות באמנות. אחת היא פסלת שהקימה את בית הספר לאמנות ‘בסיס’ והשנייה היא ציירת. האח איש עסקים.”

ולבנים שלך יש ענין במוזיקה? “הצעיר בין השניים אוהב לשיר ובעצם לימד אותי שיעור. הוא לא רצה ללמוד בדרך המקובלת ואמר שהקלאסי משעמם אותו והוא רוצה ללמוד לאלתר. אמרתי לו שאי אפשר ללמוד לאלתר בלי לדעת את הבסיס. למרבה הפתעתי הוא מצא את המורה שלימד אותו לאלתר בלי הידע הרחב, וכך למדתי שיש מתודולוגיה של הוראת אלתור. הבן לא מקצוען אבל עושה מוזיקה בדרכו ולהנאתו. הוא זמר חובב בהרכבים של סגנון ה’ברבר שוֹפּ’.

“מנדי רודן יעץ לי לא לעורר התנגדות”

כשהגעת לאקדמיה רצית ללמוד מוזיקה?

“רציתי ללמוד ניצוח. זה היה הרצון שלי. כאן באקדמיה בתל אביב למדתי פסנתר בהדרכתו של אנריקה ברנבוים (אביו של דניאל ברנבוים) וכדי להתפרנס הייתי מעין עוזרת הוראה לאאידה ברנבוים (אימו של דניאל) שלימדה בעיקר ילדים. בהמשך הגעתי לאקדמיה ללמוד ניצוח בהדרכתו של שלום רונלי-ריקליס, אבל בסופו של דבר יצאתי עם תחושה שעיקר הלימודים שלקחתי איתי היו לימודי תיאוריה של המוזיקה, כמו למשל שיעוריו של המלחין ארתור גלברון.”

המורים התייחסו לכך שאת כמנצחת אישה נכנסת למועדון שמזוהה כמקצוע גברי? “היו התייחסויות. למשל העובדה שאני שמאלית. מנדי רודן, אחד ממוריי, ראה שאני מנצחת ביד שמאל ואמר לי בפירוש שאני חייבת לסגל לעצמי עבודה ביד ימין. ‘נגנים בתזמורות גם כך יתקשו לקבל את העבודה שלפניהם עומדת אישה, ואם תתחילי לסמן להם ביד שמאל כבר תעוררי התנגדות’. בעצתו למדתי לעבוד עם יד ימין ואני אסירת תודה לו עד היום.”

את לימודי ההמשך עשית בארצות הברית? “התקבלתי ללימודים באירופה, באקדמיה בברלין, עברתי את כל המבחנים המעשיים והתיאורטיים, אבל התחושה שלי הייתה שהם לא מקבלים אותי ברצינות, העובדה שאישה עומדת מולם הצחיקה אותם. הרגשתי שזה לא בשבילי ובסופו של דבר השלמתי את לימודי הניצוח באוניברסיטת ייל בארצות הברית.”

אחת החשיפות הראשונות של ג’יזל לעולם היתה כאשר השתתפה בכיתות אמן למנצחים בהדרכת זובין מהטה. השעורים התקיימו בתל אביב צולמו ושודרו בתכניות של הבי.בי.סי., חשיפה עולמית למנצחת צעירה שהיתה בהריון מתקדם. “לילד הזה יש כבר שני ילדים משלו”, היא מציינת.

כיום את עוסקת רק בניצוח ולא בניהול? “כן אני מרוצה מכך שאני לא צריכה לנהל. אני מגיעה רק כדי לנצח על מוזיקה. במהלך 15 שנים, מתחילת שנות ה-90′ ועד לפני כעשור, ניהלתי שלוש תזמורות שונות – תזמורת אנאפוליס במרילנד, תזמורת פרו-ארטה בבוסטון ותזמורת סנטה ברברה בקליפורניה. ההתחלה היתה לא פשוטה. הגעתי לראיון לקראת התפקיד הניהולי הראשון שלי עם ניסיון מקצועי, המלצות וידע מוזיקלי ניכר, והשאלה הראשונה בתזמורות אמריקניות היא ‘איך אתה בגיוס כספים’. את זה לא לומדים באקדמיות למוזיקה. אם אין לך תשובה טובה לשאלה הזאת, פונים למועמד הבא.

“עם השנים לומדים לברר מה קורה בקהילה הסמוכה לתזמורת, מהם העסקים שיכולים לממן פעילות מוזיקלית, מי הם חברי ההנהלה. חברי הנהלה בגופים כאלה הם ראשית כל רוכשי הכרטיסים הנאמנים ביותר ואינם מצפים לטובות הנאה. היום כשאני חוזרת לתזמורות האלה, הנגנים הם חברים טובים ואנחנו עושים ביחד מוזיקה.”

איך הנגנים פונים אליך? הכינוי המקובל הוא מאסטרו, כלומר פניה למנצח בזכר. “היום כשכבר יש עוד ועוד מנצחות נשים ממשיכים לקרא לנו מאסטרו. “מאסטרה”, שנשמע לכאורה הגיוני הוא לא מוצלח כי בספרדית המשמעות היא מורה או גננת. אליי פונים בעיקר כמאסטרו.”

חיבור למלחינים דרום-אמריקניים

התכנית בתזמורת הקאמרית היא תכנית של מוזיקה ספרדית ודרום אמריקנית. את מזוהה כנציגה של המוזיקה הזאת. זה משהו שגדלת איתו באקדמיות של תל אביב או ארצות הברית? “כן ולא. הגילוי של המוזיקה הסימפונית של דרום אמריקה קרה לי בתחילת שנות ה-90′ בטקסס והחלטתי להתמקד בו. אבל האהבה שלי למוזיקה שבסיסה עממי לא מתחילה כאן. כמובן שאני מנצחת על הרפרטואר הקלאסי והרומנטי המובהק, מוצרט, בטהובן, היתה לי תקופה שניצחתי על הרבה יצירות של מאהלר. אבל הקשר עם המוסיקה העממית, אצל דבוז’ק וגם אצל סטרווינסקי ואחרים, מאד מדבר אלי.

“החיבור למוזיקה של המלחינים הדרום-אמריקניים החל בארצות הברית אבל הוא התחבר לשירים לטקסטים ולמוזיקה שגדלנו איתה. טקסטים שלמדנו בעל פה בבית הספר היו מקורות ההשראה למוזיקה וזה מדבר אלי.” תוך כדי שיחה, בן דור שולפת ספר ענק בכריכת עץ המספר את סיפור חייו של הגאוצ’ו הבודד, כולל רישומי צבע מרשימים וכתוב באותיות חגיגיות. היא יורה את הטקסט מן הזיכרון.

מרטין פיירו הוא גיבור הספר? “מרטין פיירו הוא גיבור הפואמה הענקית של חוזה הרננדז, וזו הפואמה הלאומית של ארגנטינה. בתור ילידת אורוגוואי אני צריכה לדייק בפרטים. היצירה הגדולה הזאת כוללת יותר מאלפיים שורות מחורזות ומספרת את

סיפור חייו הקשה של הגאוצ’ו. החיים בערבות הארגנטיניות, העימותים עם האינדיאנים, גילויים כואבים של בני משפחה שנעלמו ואיתם כל בני הכפר. סיפורו של הגאוצ’ו היה מאד משמעותי במאבק לעצמאות מספרד. מרטין פיירו הוא גם הגיבור של “אסטנסיה” הבלט של אלברטו חינסטרה, המלחין הלאומי של ארגנטינה שהעולם מציין את יום הולדתו המאה.”

את מזוהה בעיתונות האמריקנית כמי שמייצגת את המוזיקה הלטינו-אמריקנית. “כן, אני חלק מדור שלם שגדל עם המוזיקה הזאת, וזה מתבטא כמובן בעבודה עם התזמורת. בשלב מסוים יצרתי קשר עם בתו של חינסטרה, אורורה, שבעבר הרחוק לא גילתה ענין במוזיקה שחיבר אביה. אבל היום אנחנו ביחד עושות להפצת המוזיקה שלו.”

“הגאוצ’ו הוא אדם בודד”

אצל חינסטרה מדברים על מוזיקה עממית ממש, ציטוטים של שירים או ריקודים מוכרים?

“חינסטרה עצמו התייחס לעניין של הציטוט וחילק את מכלול יצירותיו לתקופה המוקדמת שהוא קרא לה ‘לאומיות אובייקטיבית’, תקופה שבה הוא ציטט מוזיקה עממית מארגנטינה שהיא ממילא עירוב של מוזיקה של האינדיאנים, מוזיקה שהכובש הספרדי הביא איתו, מוזיקה אפריקנית ומוזיקה אירופית שהמהגרים הביאו איתם במאה ה-19.

“לתקופה השניה קרא חינסטרה ‘לאומיות סובייקטיבית’, וביצירות מהתקופה הזו הוא השתמש במקצבים עממיים ככלי ליצירת מוזיקה משלו, ללא צורך בציטוט ממשי. כמו למשל במוזיקות של ההונגרים ברטוק וקודאי. לתקופה השלישית שלו קרא ‘ניאו אקספרסיוניזם’, שם הוא כבר השתמש במוזיקה ברוחו של שנברג. הוא עצמו מאד העריך את המוזיקה של המלחין הלאומי האחר של דרום אמריקה, הברזילאי הייטור וילה לובוס. אני, בקונצרטים שלי, גיליתי לקהל האמריקני את המוזיקה של רבואלטאס המכסיקני. מעניין מה יקרה למוזיקה שלו בעידן טראמפ שמקים חומות בין ארה”ב לכל מדינות מרכז ודרום אמריקה. האם החומות יעצרו גם את המוזיקה.

“נחזור לבלט. חינסטרה כתב אותו להזמנת להקת מחול שנקראה ‘קרוואן’. מי שהזמין את היצירה היה לינקולן קירשטיין, יזם של עשייה אמנותית בארה”ב. הבלט נכתב והיה מוכן בתחילת שנות ה-40′, אבל הלהקה התפרקה. חינסטרה הוציא מן היצירה המקורית ארבעה פקטים ויצר מהם סוויטה לתזמורת, שעליה ניצחתי בעבר גם כאן וגם במקומות אחרים.

“השבוע יבוצע הבלט במלואו, לדעתי בפעם הראשונה בישראל. זו יצירה עם רגעים עצובים, הרי הגאוצ’ו הוא אדם בודד ואת רגעי השמחה הוא חולק בעיקר עם עמיתיו. הבלט שמתאר יום בחייו כולל שפע של מצבי רוח אבל היצירה, גם בנוסחה המלא, היא בת פחות מ-40 דקות. לכן הוספנו קטעי סרסואלות מספרד, את השירים העממיים של דה פאיה הספרדי וקטעי טנגו של פיאצולה, לאו דווקא המוכרים שבהם.”

“הטנגו הוא תרפיה”

איך את מסתדרת עם טנגו?

“ראית פעם טנגו אמיתי?! אני הלכתי ללמוד וגילתי שטנגו הוא ריקוד שבו אין לאישה מה לומר. זה ריקוד גברי שבו התפקיד של האישה הוא לנחש מה מתכנן הגבר לעשות בצעד הבא ולהיות שם במקום, מוכנה בשבילו. אני כאישה צריכה לרקוד כשותף נטול יכולת ליזום, ריקוד שמבליט עוד יותר את הדומיננטיות של הגבר.”

כמנצחת שרגילה להוביל זה היה גילוי טראומטי? “אין ספק! אז התייחסתי לטנגו כאל תהליך של תרפיה. יש מקומות שבהם את לא מובילה. גם בקונצרט הקרוב, לא אמרתי לרקדנים מה לעשות, נתתי להם יד חופשית. בעצם רגל חופשית.”