Music has no boundaries
By Yossi Shiffman
ג`יזל בן דור תמונת יחסי ציבור ג`יזל בן דור (תמונת יחסי ציבור)
מאת: יוסי שיפמן אין חומות למוזיקה
הגאוצ’ו הוא הגיבור של הבלט ‘אסטנסיה’ מאת אלברטו חינסטרה, שהעולם מציין את יום הולדתו המאה. הסיפור הקשה שלו הוא סיפור המאבק של דרום אמריקה לעצמאות מספרד – החיים בערבות הארגנטיניות, העימותים עם האינדיאנים, בני משפחה שנעלמו יחד עם כל בני הכפר. כילידת אורוגוואי, אני חלק מדור שלם שגדל על המוזיקה הזאת.”
רגע לפני הבכורה החגיגית ליצירתו של חינסטרה, המנצחת ג’יזל בן דור מדברת על הקשר שלה למלחין הלאומי של דרום אמריקה
הליך גירושין מתיש
השבוע תנצח ג’יזל בן דור על המוזיקה לבלט “אסטנסיה” של אלברטו חינסטרה בתזמורת הקאמרית הישראלית. “זה הנוסח המלא, שלדעתי לא הושמע ולא נוגן קודם בישראל”, אומרת בן דור, מעט לפני חזרת העבודה עם הזמרים וירג’יניה טולה מארגנטינה ואכילס מצ’אדו מוונצואלה. “כשאני על הבמה, אני שקועה רק במוזיקה. זה המקום הטוב ביותר. ביתר הזמן הראש עסוק בתהליך ארוך ומורכב של גירושין שלא מגיע לסיומו. אני, שקוראת פרטיטורות בדרכים לקראת קונצרט ועוד קונצרט, עסוקה כעת בקריאה של טקסטים של עורכי הדין שלי ושל אבי ילדַי.”
בפרסומים כתוב שאת מנצחת מארצות הברית? ג’יזל בן דור (צילום: מירי שמיר)
“רשמית אני אזרחית אמריקנית, יש מספר רישום, הצבעתי לקלינטון כמובן. אבל בשנים האחרונות אני בעיקר בארץ. שכרתי כאן דירה ואני עושה את רוב זמני כאן, למעט נסיעה חודשית לארה”ב למפגשים עם עורכי הדין.”
ג’יזל בן דור עלתה ארצה מאורוגוואי כנערה בת 17. “הגעתי לכאן עם שתי מזוודות ועם רצון למלא את משאת הנפש הציונית. פשוט כך. גדלתי בבית ציוני. הייתי החלוצה, הראשונה במשפחה. אחרי הגיעה כל משפחתי – שתי אחיותיי, אחי והורי, ומאז כולם כאן.”
למה השם בשרשרת שלך הוא גאולה? “כי זה השם שלי בעברית לפי הסבא. אני יודעת שכולם חושבים על ג’יזל או גיזלה כאיילה, אבל זה נכתב אחרת.”
את המוזיקאית היחידה במשפחה? “כן אבל שלוש אחיותיי עוסקות באמנות. אחת היא פסלת שהקימה את בית הספר לאמנות ‘בסיס’ והשנייה היא ציירת. האח איש עסקים.”
ולבנים שלך יש ענין במוזיקה? “הצעיר בין השניים אוהב לשיר ובעצם לימד אותי שיעור. הוא לא רצה ללמוד בדרך המקובלת ואמר שהקלאסי משעמם אותו והוא רוצה ללמוד לאלתר. אמרתי לו שאי אפשר ללמוד לאלתר בלי לדעת את הבסיס. למרבה הפתעתי הוא מצא את המורה שלימד אותו לאלתר בלי הידע הרחב, וכך למדתי שיש מתודולוגיה של הוראת אלתור. הבן לא מקצוען אבל עושה מוזיקה בדרכו ולהנאתו. הוא זמר חובב בהרכבים של סגנון ה’ברבר שוֹפּ’.
“מנדי רודן יעץ לי לא לעורר התנגדות”
כשהגעת לאקדמיה רצית ללמוד מוזיקה?
“רציתי ללמוד ניצוח. זה היה הרצון שלי. כאן באקדמיה בתל אביב למדתי פסנתר בהדרכתו של אנריקה ברנבוים (אביו של דניאל ברנבוים) וכדי להתפרנס הייתי מעין עוזרת הוראה לאאידה ברנבוים (אימו של דניאל) שלימדה בעיקר ילדים. בהמשך הגעתי לאקדמיה ללמוד ניצוח בהדרכתו של שלום רונלי-ריקליס, אבל בסופו של דבר יצאתי עם תחושה שעיקר הלימודים שלקחתי איתי היו לימודי תיאוריה של המוזיקה, כמו למשל שיעוריו של המלחין ארתור גלברון.”
המורים התייחסו לכך שאת כמנצחת אישה נכנסת למועדון שמזוהה כמקצוע גברי? “היו התייחסויות. למשל העובדה שאני שמאלית. מנדי רודן, אחד ממוריי, ראה שאני מנצחת ביד שמאל ואמר לי בפירוש שאני חייבת לסגל לעצמי עבודה ביד ימין. ‘נגנים בתזמורות גם כך יתקשו לקבל את העבודה שלפניהם עומדת אישה, ואם תתחילי לסמן להם ביד שמאל כבר תעוררי התנגדות’. בעצתו למדתי לעבוד עם יד ימין ואני אסירת תודה לו עד היום.”
את לימודי ההמשך עשית בארצות הברית? “התקבלתי ללימודים באירופה, באקדמיה בברלין, עברתי את כל המבחנים המעשיים והתיאורטיים, אבל התחושה שלי הייתה שהם לא מקבלים אותי ברצינות, העובדה שאישה עומדת מולם הצחיקה אותם. הרגשתי שזה לא בשבילי ובסופו של דבר השלמתי את לימודי הניצוח באוניברסיטת ייל בארצות הברית.”
אחת החשיפות הראשונות של ג’יזל לעולם היתה כאשר השתתפה בכיתות אמן למנצחים בהדרכת זובין מהטה. השעורים התקיימו בתל אביב צולמו ושודרו בתכניות של הבי.בי.סי., חשיפה עולמית למנצחת צעירה שהיתה בהריון מתקדם. “לילד הזה יש כבר שני ילדים משלו”, היא מציינת.
כיום את עוסקת רק בניצוח ולא בניהול? “כן אני מרוצה מכך שאני לא צריכה לנהל. אני מגיעה רק כדי לנצח על מוזיקה. במהלך 15 שנים, מתחילת שנות ה-90′ ועד לפני כעשור, ניהלתי שלוש תזמורות שונות – תזמורת אנאפוליס במרילנד, תזמורת פרו-ארטה בבוסטון ותזמורת סנטה ברברה בקליפורניה. ההתחלה היתה לא פשוטה. הגעתי לראיון לקראת התפקיד הניהולי הראשון שלי עם ניסיון מקצועי, המלצות וידע מוזיקלי ניכר, והשאלה הראשונה בתזמורות אמריקניות היא ‘איך אתה בגיוס כספים’. את זה לא לומדים באקדמיות למוזיקה. אם אין לך תשובה טובה לשאלה הזאת, פונים למועמד הבא.
“עם השנים לומדים לברר מה קורה בקהילה הסמוכה לתזמורת, מהם העסקים שיכולים לממן פעילות מוזיקלית, מי הם חברי ההנהלה. חברי הנהלה בגופים כאלה הם ראשית כל רוכשי הכרטיסים הנאמנים ביותר ואינם מצפים לטובות הנאה. היום כשאני חוזרת לתזמורות האלה, הנגנים הם חברים טובים ואנחנו עושים ביחד מוזיקה.”
איך הנגנים פונים אליך? הכינוי המקובל הוא מאסטרו, כלומר פניה למנצח בזכר. “היום כשכבר יש עוד ועוד מנצחות נשים ממשיכים לקרא לנו מאסטרו. “מאסטרה”, שנשמע לכאורה הגיוני הוא לא מוצלח כי בספרדית המשמעות היא מורה או גננת. אליי פונים בעיקר כמאסטרו.”
חיבור למלחינים דרום-אמריקניים
התכנית בתזמורת הקאמרית היא תכנית של מוזיקה ספרדית ודרום אמריקנית. את מזוהה כנציגה של המוזיקה הזאת. זה משהו שגדלת איתו באקדמיות של תל אביב או ארצות הברית? “כן ולא. הגילוי של המוזיקה הסימפונית של דרום אמריקה קרה לי בתחילת שנות ה-90′ בטקסס והחלטתי להתמקד בו. אבל האהבה שלי למוזיקה שבסיסה עממי לא מתחילה כאן. כמובן שאני מנצחת על הרפרטואר הקלאסי והרומנטי המובהק, מוצרט, בטהובן, היתה לי תקופה שניצחתי על הרבה יצירות של מאהלר. אבל הקשר עם המוסיקה העממית, אצל דבוז’ק וגם אצל סטרווינסקי ואחרים, מאד מדבר אלי.
“החיבור למוזיקה של המלחינים הדרום-אמריקניים החל בארצות הברית אבל הוא התחבר לשירים לטקסטים ולמוזיקה שגדלנו איתה. טקסטים שלמדנו בעל פה בבית הספר היו מקורות ההשראה למוזיקה וזה מדבר אלי.” תוך כדי שיחה, בן דור שולפת ספר ענק בכריכת עץ המספר את סיפור חייו של הגאוצ’ו הבודד, כולל רישומי צבע מרשימים וכתוב באותיות חגיגיות. היא יורה את הטקסט מן הזיכרון.
מרטין פיירו הוא גיבור הספר? “מרטין פיירו הוא גיבור הפואמה הענקית של חוזה הרננדז, וזו הפואמה הלאומית של ארגנטינה. בתור ילידת אורוגוואי אני צריכה לדייק בפרטים. היצירה הגדולה הזאת כוללת יותר מאלפיים שורות מחורזות ומספרת את
סיפור חייו הקשה של הגאוצ’ו. החיים בערבות הארגנטיניות, העימותים עם האינדיאנים, גילויים כואבים של בני משפחה שנעלמו ואיתם כל בני הכפר. סיפורו של הגאוצ’ו היה מאד משמעותי במאבק לעצמאות מספרד. מרטין פיירו הוא גם הגיבור של “אסטנסיה” הבלט של אלברטו חינסטרה, המלחין הלאומי של ארגנטינה שהעולם מציין את יום הולדתו המאה.”
את מזוהה בעיתונות האמריקנית כמי שמייצגת את המוזיקה הלטינו-אמריקנית. “כן, אני חלק מדור שלם שגדל עם המוזיקה הזאת, וזה מתבטא כמובן בעבודה עם התזמורת. בשלב מסוים יצרתי קשר עם בתו של חינסטרה, אורורה, שבעבר הרחוק לא גילתה ענין במוזיקה שחיבר אביה. אבל היום אנחנו ביחד עושות להפצת המוזיקה שלו.”
“הגאוצ’ו הוא אדם בודד”
אצל חינסטרה מדברים על מוזיקה עממית ממש, ציטוטים של שירים או ריקודים מוכרים?
“חינסטרה עצמו התייחס לעניין של הציטוט וחילק את מכלול יצירותיו לתקופה המוקדמת שהוא קרא לה ‘לאומיות אובייקטיבית’, תקופה שבה הוא ציטט מוזיקה עממית מארגנטינה שהיא ממילא עירוב של מוזיקה של האינדיאנים, מוזיקה שהכובש הספרדי הביא איתו, מוזיקה אפריקנית ומוזיקה אירופית שהמהגרים הביאו איתם במאה ה-19.
“לתקופה השניה קרא חינסטרה ‘לאומיות סובייקטיבית’, וביצירות מהתקופה הזו הוא השתמש במקצבים עממיים ככלי ליצירת מוזיקה משלו, ללא צורך בציטוט ממשי. כמו למשל במוזיקות של ההונגרים ברטוק וקודאי. לתקופה השלישית שלו קרא ‘ניאו אקספרסיוניזם’, שם הוא כבר השתמש במוזיקה ברוחו של שנברג. הוא עצמו מאד העריך את המוזיקה של המלחין הלאומי האחר של דרום אמריקה, הברזילאי הייטור וילה לובוס. אני, בקונצרטים שלי, גיליתי לקהל האמריקני את המוזיקה של רבואלטאס המכסיקני. מעניין מה יקרה למוזיקה שלו בעידן טראמפ שמקים חומות בין ארה”ב לכל מדינות מרכז ודרום אמריקה. האם החומות יעצרו גם את המוזיקה.
“נחזור לבלט. חינסטרה כתב אותו להזמנת להקת מחול שנקראה ‘קרוואן’. מי שהזמין את היצירה היה לינקולן קירשטיין, יזם של עשייה אמנותית בארה”ב. הבלט נכתב והיה מוכן בתחילת שנות ה-40′, אבל הלהקה התפרקה. חינסטרה הוציא מן היצירה המקורית ארבעה פקטים ויצר מהם סוויטה לתזמורת, שעליה ניצחתי בעבר גם כאן וגם במקומות אחרים.
“השבוע יבוצע הבלט במלואו, לדעתי בפעם הראשונה בישראל. זו יצירה עם רגעים עצובים, הרי הגאוצ’ו הוא אדם בודד ואת רגעי השמחה הוא חולק בעיקר עם עמיתיו. הבלט שמתאר יום בחייו כולל שפע של מצבי רוח אבל היצירה, גם בנוסחה המלא, היא בת פחות מ-40 דקות. לכן הוספנו קטעי סרסואלות מספרד, את השירים העממיים של דה פאיה הספרדי וקטעי טנגו של פיאצולה, לאו דווקא המוכרים שבהם.”
“הטנגו הוא תרפיה”
איך את מסתדרת עם טנגו?
“ראית פעם טנגו אמיתי?! אני הלכתי ללמוד וגילתי שטנגו הוא ריקוד שבו אין לאישה מה לומר. זה ריקוד גברי שבו התפקיד של האישה הוא לנחש מה מתכנן הגבר לעשות בצעד הבא ולהיות שם במקום, מוכנה בשבילו. אני כאישה צריכה לרקוד כשותף נטול יכולת ליזום, ריקוד שמבליט עוד יותר את הדומיננטיות של הגבר.”
כמנצחת שרגילה להוביל זה היה גילוי טראומטי? “אין ספק! אז התייחסתי לטנגו כאל תהליך של תרפיה. יש מקומות שבהם את לא מובילה. גם בקונצרט הקרוב, לא אמרתי לרקדנים מה לעשות, נתתי להם יד חופשית. בעצם רגל חופשית.”